אודות

היי קוראים לי אליס יש לי כל כך המון רעיונות לסיפורים אבל אין לי מי שיקרא אותם או ייתן ביקורת אמיתית ... אז מצאתי את האתר שבו אוכל להביע את עצמי ואנשים יבינו... מקווה שתאהבו את הסיפורים ואת הדברים שאכתוב !!!

חברים

נושאים

עלה שלכת  (2)
אהבה  (1)
הכירות  (1)
סיפור  (1)
סערה  (1)
פוסט ראשון  (1)
פרק ראשון  (1)
פרק שני  (1)
קושי  (1)

עלה שלכת - פרק ראשון

26/08/2013 23:43

אליס בארץ הפלאות

אהבה, עלה שלכת, פרק ראשון

כששאלה אם אני רוצה לדעת את האמת עליי ועל משפחתי, ה'כן' רצה לצאת אבל ה'לא' התפרץ בכוח.קשה היה להפוך את כל המציאות שלך לשקר, קשה היה לדעת שבדקה אחת כל חייך שיקריים ונבזיים.פחדתי לשמוע, אז השתפנתי וברחתי, לא מספיק ששקרו לי כל חיי, לא מספיק ששקרו על משפחתי, ושהורי עדיין בחיים. לא נתנו לי תשובות לשאלות, התחמקו ממני-אז כנראה עכשיו תורי לחמוק מהם.ברחתי לבית קפה הקטן שלמטה, הבית קפה שאני ותומאס נהגנו להיפגש, עד התאונה. מאז התאונה שתומאס נהרג בה, נשבעתי לעצמי שאני לא יחזור לאותו מקום ארור שיזכיר לי כל פעם מחדש, את תומאס ורגשותי אליו, הרגשות הנועזים שפחדתי כל כך לספר, ובסופו של דבר, עדיין מחכים להתפרץ בבכי ספוג רגשות אשם ובושה. אבל ברגע שנכנסתי לבית קפה, כל המבטים הופנו אליי, אל הילדה ספוגת דמעות, שמרוחה לה מסקרה עד הקצוות האחרונים שבלחייה הלוהטות,הילדה עם השיער הפרוע מחוסר שינה, הילדה עם הלב הפגוע וספוג שקרים.לא יכולתי לסבול את מבטיהם החודרים ושיפוטיים כל כך.בראש מורכן התיישבתי בשולחן הפינתי הרעועה, פשוט מתוך הרגל, בגלל סיבה פשוטה שהיא ותומאס היו נוהגים להתיישב שם, משום שהרגישו שהשולחן היה מיועד להם. אף אחד לא שולח את מבטו לפינה הכי מעורפלת ומכוערת בחדר, ואף אחד לא באמת התיישב בשולחן חוץ מהם, ככה שהפך את השולחן הטיפשי הקטן, לשולחן הקבוע של זוג צעירים חסרי מנוחה.התיישבתי בכיסא הקבוע שלי, והתייפחתי בבכי. בכי של געגוע עמוק לחבר כל כך טוב, שתמיד תמך בטוב וברע, תמיד עזר והיה לצדך. היה ברור לי שהוא לא יחזור, אפילו לא במציאות הכי פרועה. "שלום, מה תירצי להזמין גברתי?" קולה הצפצפני של המלצרית הופיע.

לקחתי נשימה עמוקה מהבכי הממורמר, "אני יקח קפה עם קוראסון חמאה בבקשה" המוכרת רשמה לה על פתקית וברחה לעבר המטבחון הקטן.

ניגבתי שאריות דמעות והתבוננתי בעלי העץ נושרים לאט, 'כבר הגיעה הסתיו' מחשבה עברה במוחי. 'עוד מעט מציינים שנה מאז מותו של תומאס' דמעות נאספו בזווית עייני, ניגבתי אותן בשקט ומבטי הופנה לשולחן. בקצהו הקטן אפשר היה בקושי לראות את החריטות שתומאס הטביע בעזרת סכין החמאה המהודר. שקע קטן בצורת לב היה מוטבע בעץ הישן. אצבעותי עברו על פני השולחן והרגיש כאילו הוא היה נמצא איתי באותו חדר.

"בבקשה" המלצרית הגישה את הקפה החם ולצידו מונח קוראסון קריספי מוזהב.

"תודה" הודתי כמעט בלחש.

ערבבתי את הקפה לאט, היה מרגיש כאילו ערבבתי את הצרות שלי.

לגמתי לגימה שחיממה את גרוני.

יצאתי מהבית קפה והתקדמתי לעבר הפארק העירוני. נשכבתי על הדשא שמלא היה בעלים צהובים. סתכלתי על השמיים וראיתי ענפים עירומים, ועננים ממהרים. בדיוק כמו שנהגתי לעשות עם תומאס. עצמי את עיניי ושקעתי בתוך האדמה הדרוכה, הצלחתי להקשיב לנשימותי, הן היו כבדות אך באותו זמן רכות וקלילות. כנראה לזה התכוון כאשר אמר שאני עלה שלכת, נופל במהירות אך נוחת ברכות על האדמה.

התקדמתי לעבר בית הקברות, שום דבר לא השתנה חוץ מכמה עשבים ירוקים ליד המצבה. הנחתי את הפרחים האדומים שקטפתי מהפארק, ושם נשברתי. התחלתי לבכות בלי סוף, ולשפוך סערת רגשות גועשת שהתחוללה בתוכי, דיברתי אליו כאילו ישב מולי.

לבסוף כשכבר החשיך, שאלתי אותו או יותר נכון אותי. "מי אני?"

כן זהו שם הסיפור- עלה שלכת, לא היה לי שם יותר טוב אז אני מקווה שזה יספק אותי.